תלמסאן, אלג’יריה, שנת תרנ”ז (1897). הקהילה היהודית עתיקת יומין ששורשיה נטועים עוד מימי הגאונים ומפורסמת בכל ערי צפון אפריקה בשל גדוליחכמיה, לא יודעת איך למצוא מנוחה. ההתנכלויות המוסלמיות נגד הקהילה וראשיה הולכות ומחריפות עם הזמן.

זה שנים רבות שכת מוסלמית קיצונית שולטת בעיר. חבריה מטילים את חתתם על תושבי ערי הסביבה והם יוזמים מרידות מזויינות נגד השלטונות. ולא בכדי. תלמסאן השקטה והפסטורלית הפכה להיות ברבות הימים המרכז העולמי ללימודי האסלאם ואבן שואבת למוסלמים הנוהרים אליה במטרה להשתלם בלימודי וחקר המיסטיקה של הקוראן. בהמוניהם הם באים לפקוד את קברו של ‘הקדוש מתלמסאן’, שעיב אבו-מדין אל אנדלוסי.  גם המסגד המפואר אשר הוקם על שמו הפך למוקד משיכה של מלכים ונסיכי ערב מכל העולם.

          שבע מאות שנה לפני כן, שעיב אבו-מדין הקים הקדש, ובאמצעותו רכש מאות חלקות קרקע חקלאיות בכפר עין כרם. כל הכנסות ההקדש הופנו להחזקת המוסלמים המע’רבים אשר התיישבו בירושלים בימי השליט נור א-דין ליד ‘תחנת המתנה לבוא המהדי (המשיח)’ בצד המערבי של הר הבית, הוא שער המוגרבים. ההכנסות הרבות של ההקדש, גם אפשרו לו לרכוש מבנה גדול הסמוך לאל-בוראק הנחשב מקום קדוש למוסלמים.

בצר להם ולנוכח הסכנות האורבות לקהילה היהודית ראשיה פונים למנהיגם הרוחני,  הרב חיים בלייח.  הם מתחננים בפניו שימצא  ערוץ הידברות עם הקהילה המוסלמית העוינת, בניסיון להפיג, ולו במקצת, המתיחות השוררת בין שתי הקהילות.

הרב חיים בלייח זצ”ל

חרותות בזיכרונם של יהודי תלמסאן,  את הפרעות הקשות שסבלו חמישים שנה לפני כן, כאשר סבו של הרב בלייח נרדף על צווארו ונאלץ לעזוב את העיר. אך הפעם, הרב בלייח המלווה בעמיתו מבית הדין, הרב דוד הכהן סקלי, מחליט לארגן, לכאורה,  מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעת סיום התפילה במסגד הגדול על שם ‘הקדוש מתלמסאן’.

רבי חיים בלייח בן ה-61  ורבי דוד הכהן סקלי בן ה-36, שניהם תלמידי חכמים עצומים. חסידותם וגאונותם ידועות ומפורסמות אצל כל חכמי צפון אפריקה. לבושים בגלימותיהם  ועטופים בטליתותיהם, ומלווים בפרנסי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, הם ניגשים אל ההמון המוסלמי המוסת.

          המתח בשיאו. קהל גדול ניצב דרוך לשמוע מוצא פיו של הרב בלייח.

הרב דוד הכהן סקלי זצ”ל

          והנה, להפתעת כולם, פותח הרב בלייח בנאום משולהב ומקלל את המוסלמים, את דתם ואת נביאם. גם הרב סקלי מצטרף לגינויו, ושניהם יחדיו מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. הן היהודים והן המוסלמים הוכו בתדהמה. אף אחד מהם ציפה לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד הרבנים הנכבדים.

          בטרם סיים הרב בלייח את דבריו, הוא שלף מחיקו את שופרו, ותקע תקיעה אחת גדולה שהרעידה את כל הנוכחים, וצעק לעבר הערבים : ” אתם סבורים שירושלים שייכת לכם בזכות ההקדשות שלכם בירושלים, אך הוו יודעים שבעוד שבעים שנה כעת חיה בדיוק, ירושלים והר הבית יחזרו להיות מוחזקים בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל“. ותהום כל העיר למשמע דברי הרב בלייח. סתם ולא פירש.

          אומץ לבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא מול ההמון המוסת עוררו אצל המוסלמים רגשות של יראת כבוד. ואכן, באורח פלאי, העיר תלמסאן שקטה שנים רבות לאחר אותו מעשה. 

הקונגרס הציוני הראשון בבאזל

התאריך היה כ”ו באייר. בעוד שלושה חודשים בנימין זאב הרצל ייכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ.

          דברי הרב בלייח התמוהים, הדהדו בקרב כל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה שנים רבות ועוררו לא מעט סקרנות בקרב הרבנים.

שלושים שנה אחר כך, בשנת 1926, הרב סקלי התייחס באחד מספריו להצהרת בלפור ויכתוב: “ברוך שבחר בהם ובמשנתם כי כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו שהרי אנחנו רואים בעינינו בזמננו זה (תרפ”ו) שהקב”ה מאיר ובא לישראל עמו, יעקב חבל נחלתו. כי חביבין ישראל לפני המקום ולפני כל המלכים, מלכי ארץ ונוהגים בהם כבוד ונותנים להם ממלשה ושולטנות בידם והסכימו לתת להם נחלתם, ארצנו הקדושה וכבר נתאחזו בה והממשלה ונתנו הממשלת לישראל בארץ הקדושה, מהם שרים ומהם סגנים ובכל יום נגה אור עליהם הולך ואור עד נכון היום, על כן צריכין אנו שלא להרהיב עוז בנפשנו ולגול את האור בכוחנו עד שיגיע זמנו לצאת בגזרת הגוזר”.

תשע שנים אחר כך (1935), הרב סקלי יפרסם באחד מספריו מאמר בשם ‘יפיח לקץ’. באותו מאמר יפרט מתי יגיע זמנו  של האור ‘לצאת בגזרת הגוזר’. כאשר הוא נסמך על מסורת נביאי וחכמי ישראל וחכמי הרזין, הוא יקבע במדויק תאריך שחרור  העיר ירושלים. מאמר זה ישפיע רבות על חכמי צפון אפריקה ויצוטט על ידם בעתות משבר כדי להפיח בקרב צאן מרעיתם צפייה ותקווה לגאולה הקרובה.

בשנת תר”ס (1900), הרב סקלי עוזב את העיר תלמסאן, וכמנהגם של חכמי אלג’יריה כאשר נפרדים אחד מהשני, מסר הרב בלייח לעמיתו השופר שלו כאות הוקרה שיישאר אצלו למזכרת אהבתם. הרב סקלי לקח את השופר לעיר אוראן, המכונה אצל היהודים המקומיים ‘אורן של חכמים’ שם כיהן כראב”ד עד שנת פטירתו בכ”ד (ר”ת: כהן דוד) אייר התש”ט (1949).

הרב דוד אבן כליפא זצ”ל

     כאשר בשנת 1932, חתנו, תלמידו ונאמן ביתו, הרב דוד אבן כליפא נתמנה להיות ראב”ד מקודש בעיר מולדתו, הוא יסע לעיר אוראן לבקש את ברכת רבו. שם, הרב סקלי  ימסור לו את השופר של הרב בלייח.  הרב דוד כליפא, תלמיד חכם גדול, אחרון דייני ופוסקי אלג’יריה, היה ציוני ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו. הוא השתתף פעמים רבות בקונגרס הציוני של ההסתדרות הציונית בראש משלחת של יהודי אלג’יריה מטעם תנועת המזרחי.

באחת מנסיעותיו לארץ נפגש הרב כליפא עם ידידו הרב אליהו פרדס, רבה הראשי של ירושלים. היכרות רבת שנים הייתה בניהם. הרב פרדס היה רגיל לנסוע מידי שנה בחודש ניסן לבקר את הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, והיה מתארח אצל הרב כליפא כל ימי חג הפסח.

הרב אליהו פרדס זצ”ל

          באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן באותם ימים כרב הראשי של צה”ל. הרב כליפא אשר בכל נסיעותיו לירושלים היה נושא אתו את השופר שקיבל מרבו, סיפר לרב גורן אודות המעשה שהיה עם השופר. הרב גורן מאוד התרשם מהסיפור. בסוף המפגש החליט הרב כליפא להעניק לרב גורן את השופר במתנה ואמר לו שרק הוא, כעומד בראש הרבנות הצבאית של המדינה העברית המתחדשת, ראוי להחזיק בשופר הזה. הרב גורן התרגש מהמתנה הייחודית הזאת ואמר לרב כליפא שימסור את השופר בפיקדון לחמיו, הנזיר, אשר גם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות וקדושה עצומה ונחשב כתלמיד חכם עצום. באותם הימים הרב הנזיר ישב צפון בביתו לאחר שגזר על עצמו מיום נפילת העיר העתיקה, לא לצאת מפתח ביתו עד לשחרורה של  ירושלים.

    במלחמת ששת הימים, בכ”ח באייר תשכ”ז (1967), הג’יפ של הרב גורן אשר היה בדרכו מעזה לירושלים, סופג הפגזה קשה ועולה באש יחד עם השופר שהיה אתו כל זמן המלחמה. לא סתם הרב גורן נשא עמו שופר. הוא היה חדור אמונה שבמלחמה הזאת הוא יהיה המבשר בשורת הגאולה לעם ישראל על ידי תקיעת שופר ליד הכותל המערבי. אך בצר לו, לעת עתה אין לרב גורן שופר. הוא נזקק בדחיפות לשופר אחר. הרב נזכר בשופר שהוענק לו על ידי הרב כליפא שנים רבות לפני כן ושמונח בביתו של חמיו, הרב הנזיר.

          בשיא מלחמת ששת הימים, יספר תלמידו ועוזרו של הרב גורן, הרב מנחם הכהן את הסיפור הבא:

          “אני נוסע בפקודתו של הרב גורן אל חותנו רבי דוד הכהן, הנזיר, מתלמידיו המובהקים של הרב קוק. הנזיר,  שהוא

הנזיר, הרב דוד כהן זצ”ל באמצע

דמות מאוד מרתקת -קראו לו הנזיר כי הוא היה נזיר לאחר שגזר על עצמו להיות נזיר- לא שתה יין, גידל שיער, והיה טבעוני. אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן. מאוחר יותר כשטיפסנו על הטנק בכניסה לשער האריות הרב גורן החזיק בשופר ובס”ת ולא פסק מלתקוע במשך שעות. עלינו להר הבית ושם הייתה התרגשות עצומה. לאט לאט החלו להגיע יחידות של חיילים מאזורים אחרים של ירושלים והר הבית התמלא. כולם עמדו שם על ההר ובאופן ספונטני החלו לשיר את ‘ירושלים של זהב’ בגרסתו המקורית”.

          שבעים שנה בדיוק לאחר הכרזתו הדרמטית, התגשמה נבואתו של הרב בלייח! הרב גורן יתקע בקול גדול  עם השופר של הרב בלייח  שההשגחה גלגלה לידיו. בשוך הקרבות, הוא  ינתץ עם העוזי של נהגו  את השלט מחרסינה שעליו היה כתוב ‘אל-בוראק’ ובכך נמחקו לחלוטין כל עקבותיו של שעיב אבו-מדין אל אנדלוסי בירושלים. הרב גורן זכה שנבחר להיות

הרב שלמה גורן זצ”ל תוקע בשופרו בהר הבית

הצינור שבאמצעותו יבשר לעם ישראל ולכל העולם כולו שהשכינה חזרה הביתה.

          באותם שעות, הלב של ירושלים שהיה שרוי בתרדמת כמעט אלפיים שנה, למשמע קולו של השופר, התחיל לפעום מחדש. קצב פעימותיו הלך וגבר כאשר נערך מסדר הצנחנים ברחבת הר הבית. הלב של ירושלים הזרים דם חדש לכל אברי הגוף של האומה כשהרב גורן המלווה בקציני צה”ל, נכנס בקומה זקופה, השופר בידו, למקום קודש הקודשים. לרגע, כאשר הונף דגל המדינה על כיפת הסלע, נדמה היה שהלב של ירושלים נהיה צעיר יותר, חזק יותר, בריא יותר…לרגע בלבד.

עם ישראל שזכה לשתות מכוס התנחומין החליט להפסיק לדבר על לב ירושלים.

תודתי נתונה לד”ר יוסף שרביט שהביא לידיעתי מקורות חדשים אשר סייעו לי רבות בכתיבת מאמר זה.

רב מנחם שוראקי

רב ביה”כ קרית חנה דוד וראש ביהמ”ד מכלל יופי

ירושלים